<h1>ראבי"ה סימן תשי"ז</h1>
<h2>דף ד:</h2>
רב א[ס]י ספוקי מספקא ליה ועביד הכא לחומרא [והכא לחומרא]. והכי נמי גרסינן בפרק במה מדליקין הלכה כרבי יהודה לענין שבת והלכה כרבי יוסי לענין תרומה, דכיון דמספקא ליה עביד לחומרא. ולא דמי לתרי חומרי דסתרי אהדדי, דהתם לאו משום ספק הוא. וכיון דקיימא לן ספיקא דאורייתא לחומרא לא הוי ברכה לבטלה, דהוה ליה כאילו הצריכו אותו חכמים לברך ולקדש ולהבדיל, דאמרינן במסכת ברכות ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא למאן דאמר קריאת שמע דאורייתא, וקידוש והבדלה יש להם סמך מן התורה זכור זכרהו על היין, וכתיב להבדיל וגו'. ומה שמברכין אהלל דראש חודש דהוא מנהגא, פירשתי בפרק בתרא דתענית: כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. ומצאתי בשם רבי יצחק ברבי יהודה שפירש דוקא בדבר שגזרו בתחלה בסתם, אף על פי שידוע למה נגזר, כשיעבור אותו זמן צריך להתירו, כי האי דכתיב והיו נכונים ליום השלישי, פירוש אז יהיו נכונים לקבל התורה, [ואל תגשו] אל אשה משמע עד עולם, הילכך צריך להמנות ולהתיר, [ואף על גב] דמסתברא דלאחר סילוק שכינה לא נאסרו, אפילו הכי כיון דסתמא כתיב אל תגשו אל אשה הוצרך להתיר להם לך אמור להם [שובו לכם לאהליכם]. וכן יש לפרש הצאן והבקר אל ירעו וגו' עד עולם, הילכך הוצרך להתיר במשוך היובל וגו'. וכן יש לומר הך דכרם רבעי. אבל גזירות הקהל שגוזרים בפירוש עד זמן פלוני אין צריך מנין אחר להתירו כשיגיע הזמן. וכן נראה לי עיקר, אף על פי שיש מרבותי שלא חלקו. וכן יש לומר הך דגרסינן בירושלמי מסכת שבת [פרק במה אשה גבי] סנדל המסומר דפריך ולאו בשעת השמד גזרו שלא בשעת השמד יהיה מותר ומשני לא עמד בית דין וביטל. והתם נמי בסתם גזרו. וכן גבי תקיעות שנתקנו במוסף משום מעשה שהיה.
